לפני כמעט עשור, התבוננתי בשדות ובמרחבים שעמדו להעלם ולהפוך לכבישים ולשכונה. חלפו השנים. השכונה כבר כאן, השדות אינם. מה קורה לנו בהעדר השדה לצאת אליו ולנשום? כאשר אנחנו יוצאים שוב ושוב אל אותם רחובות, אל אותן גינות מטופחות ומתקני פלסטיק? בלי ההשתהות, בלי ההשתאות למול נמלה שנושאת גרגר, בלי העייפות של השדה האפור בקיץ וההתעוררות של נבטים קטנים וירוקים אחרי הגשם הראשון?
לאה גולדברג אמרה את זה בצורה בהירה כל כך:
נשל הנחש - 2022
צל עץ תמר - 2022
טיילים יחידים - 2022
